דילוג לתוכן

הוועדה לניסוח החוקה החדשה במצרים הסכימה על נוסח 'מרוכך' לסעיף 2, המגדיר את "עקרונות ההלכה האסלאמית" כמקור המרכזי לחקיקה. בכך הוסר המכשול העקרוני המרכזי בדרך לניסוח הצעת החוקה והבאתה למשאל עם

11 ביולי 2012

הסכמה על נוסח מתוקן לסעיף המהווה את סלע המחלוקת העיקרי בין המחנות האידיאולוגיים

אתמול בערב הכריזו נציגי הוועדה לכתיבת החוקה החדשה כי הושגה הסכמה בקרב רוב מוחלט של חברי הוועדה באשר לנשוא המחלוקת המרכזי בין המחנות הפוליטיים השונים במדינה: סוגיית סעיף 2, המגדיר את מעמדה החוקתי של ההלכה האסלאמית.

על פי הידיעות, תציע הוועדה כי נוסחו החדש של הסעיף יהא כדלקמן:

האסלאם דת המדינה, והערבית שפתה הרשמית, ועקרונות ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה. ומועצת אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה. ולנוצרים וליהודים החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים, ולבחור את מנהיגותם הרוחנית.

(להלן סקירה מקדימה ארוכה הכוללת רקע על התפתחותו ההיסטורית של סעיף מספר 2 בכמבטא את עליית כוחן של התנועות האסלאמיות, תיאור התפתחותו של הפולמוס סביב הסעיף לאחר המהפכה והפיכתו לציר המרכזי של הדיון באשר לדמותה העתידית של מצרים, ותקציר של המאבקים בין מועצת הצבא למפלגות ולפרלמנט בדבר אופן כתיבת החוקה ומסגרתה הרעיונית. ניתן גם לדלג אל הכותרת הלפני אחרונה של הפוסט, "מינוי הוועדה לניסוח החוקה על ידי הפרלמנט, וההסכמה שהושגה על נוסח סעיף 2 המחודש", ולקרוא משם. יש שם ניתוח קצר של המשמעויות שעשויות להיות לניואנסים בנוסח המתוקן שהוסכם עליו אתמול בוועדה . במידת הצורך ניתן תמיד לשוב ולעיין ברקע המקדים, על מנת להבין יותר לעומק את התהליכים המתרחשים במצרים).

סעיף 2 לחוקה: סלע המחלוקת ההיסטורי בין הימין לשמאל

מיד לאחר מהפכת ה-25 לינואר וסילוקו של מובארכ, נערך במצרים משאל עם על ניסוח התיקונים המוצעים לחוקה, על מנת שתשמש כחוקת מעבר עד שייבחרו פרלמנט ונשיא ותנוסח חוקה מוסכמת חדשה.

בין שלל הסעיפים שעוררו מחלוקת בנוסח המוצע לחוקת המעבר בלט במיוחד סעיף מספר 2 ששימר את נוסחו מלפני המהפכה, הקובע כי "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה, וההלכה האיסלאמית המקור המרכזי לחקיקה". סעיף זה הפך במהרה לנשוא הפולמוס העיקרי בדיונים על המשאל, ולמעשה היה לקו פרשת המים שעל פיו נחלקו המחנות.

הליברלים, השמאל, הקופטים, ארגוני זכויות אדם ואזרח וארגונים פמיניסטיים התנגדו לאשרור נוסח ההצעה לתיקון החוקה. מנגד הודיעו תנועת "האחים המוסלמים", התנועות הסלפיות האולטרא – שמרניות וחלק מהזרמים הדתיים – רפורמיים על תמיכתם באשרור הנוסח.

על מנת להבין את פשר הלהט שעוררה הסוגיה, כאשר צד אחד רואה בשימור הסעיף את הנוסחה להסכמה לאומית ואילו משנהו טוען בתוקף כי מדובר במתכון לעריצות, נגולל את מסכת גלגוליו של הסעיף על פני מאה שנות תחלופת חוקות ומשטרים.

גלגולו הראשון של סעיף מספר 2 לחוקה היה כסעיף 149, אי שם בירכתי חוקת 1923, שנוסחה לאחר שמצרים הפכה לממלכה עצמאית. נוסח הסעיף היה אז קצר יותר: "האיסלאם היא דת המדינה, והערבית שפתה". ב1930 בוטלה החוקה אך היא הושבה על כנה בשנת 1932. ב1949 זכה הסעיף לראשונה לשדרוג במעמדו, והפך לסעיף המגדיר את ההלכה כגורם בעל חשיבות מסויימת בסדרי החקיקה והמשפט. היה זה כאשר ה"חוק האזרחי החדש" משנת 1949 קבע בהסתמך על סעיף 149 לחוק את המדרג המשמש לחקיקה ולשיפוט, כדלהלן:

המדרג לצורך עבודת הרשות המחוקקת:

 1) החוק האזרחי הישן שנקבע ב1883

 2) החוק הלטיני ובפרט הצרפתי

 3)ההלכה האיסלאמית

המדרג לצורך עבודת הרשות השופטת: 

1)החוק הקיים

2) תקדימים משפטיים 

3)ההלכה האיסלאמית

ב1952 התחוללה במצרים "מהפכת הקצינים הצעירים" שהביאה לביטול המלוכה, וב1953 נכנסה לתוקפה חוקת הרפובליקה. החוקה החדשה שימרה את סעיף 149 כלשונו (אך התווסף לה סעיף 2 דאז, שקבע כי: "כל המצרים שווים בפני החוק ולהם אותן הזכויות ואותן החובות"). . ב1958 הוכרז על איחודן של סוריה ומצרים ("הרפובליקה הערבית המאוחדת"). לצורך האיחוד גובשה חוקה משותפת וסעיף 149 בוטל.

ב1964 בוטל האיחוד עם סוריה ושוב נוסחה החוקה מחדש. הסעיף חזר, ועתה אף תפס מקום בקדמת הבימה החוקתית. מסעיף 149 הוא הפך לסעיף 5 (ואילו סעיף 2 המתייחס לשוויון בין האזרחים הפך לסעיף 34).

מפלת 1967 ואובדן חצי האי סיני יצרה נחשול של מרמור ואכזבה כלפי השלטון, והביאה להתחזקות ניכרת של שני הכוחות האידיאולוגיים המתחרים, והאופוזיציונריים לשלטון: התנועות האיסלאמיות והשמאל הרדיקאלי. השמאל הרדיקלי היה הראשון לפעול, ובהשראת 'מרד הסטודנטים' באירופה פרצה ב1968 'אינתיפאדת הסטודנטים' הסוערת בקהיר ובאלכסנדריה שאיימה איום ממשי על השלטון. בתגובה חל דיכוי עז של תנועות השמאל ונכלאו רבים מפעיליו ובהם אנשי אקדמיה ואמנים. לאחר מות הנשיא נאצר ב1971 , כשעלה סאדאת לשלטון, היה השמאל במשבר, ואילו התנועות האיסלאמיות נמצאו במגמת התחזקות.

סאדאת ידע כי תקופת חילופי הגברי היא קריטית וכי כמחליפו של נאצר שהיה לסמל, ובתקופת שפל מבחינת מפלגת השלטון, עליו לחזק את מעמדו ולפייס את מי שעלול לקרוא תיגר על מנהיגותו. הוא העניק תשורות לתנועות האיסלאמיות. בחוקה החדשה של סאדאת משנת 1971 הפך סעיף 5 לסעיף 2, ונוספה לו תוספת. מעתה היה נוסח הסעיף (התוספת בסוגריים מוזרים): "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה {וההלכה האיסלאמית מקור מרכזי לחקיקה}". (לעומת זאת סעיף 34 המתייחס לשוויון זכויות לאזרחים, שהחל את דרכו כסעיף מספר 2, פוצל לסעיפים 40 ו46 ונוסחו הוחלש).

על סמך התוספת החדשה, ההופכת את ההלכה למקור מרכזי לחקיקה, עתרו עתה התנועות האיסלאמיות לבית המשפט העליון, ודרשו לבטל חוקים הנוגדים את ההלכה. בית המשפט העליון השיב כי "קיומו של מקור מרכזי אין פירושו כי אין מקורות נוספים בעלי משקל", ודחה את העתירות.

ב1980 שוב נזקק הנשיא סאדאת לחזק את מעמדו, בעיקר נוכח הביקורת על הסכם השלום עם ישראל, ולקראת "משאל העם לאשרור ההארכה הנוספת של משך כהונת הנשיא", שידרג שוב את נוסח סעיף 2: "האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה הרשמית וההלכה האיסלאמית {ה}מקור {ה}מרכזי לחקיקה", היה מעתה הנוסח (התוספת בסוגריים מוזרים).

התוצאה הראשונה של השינוי החדש בנוסח הסעיף הייתה מחאה רשמית מצד ראשי המיעוט הקופטי, שלוותה בהפגנות. הייתה זו הפעם הראשונה שמצרים חזתה בתנועת מחאה ציבורית של המיעוט הקופטי, מאז כנס המחאה הגדול שנערך ב1911, במחאה על גל האלימות על רקע (ע)דתי דאז.

תוצאה נוספת של השדרוג הייתה כי בהסתמך על השינוי הקטן גדול הזה שבתוספת הא-הידיעה, חזרו התנועות האיסלאמיות ועתרו לבית המשפט העליון, בדרישה לבטל את החוקים שכבר נחקקו בעבר ונוגדים את ההלכה האיסלאמית. בתשובתו קבע הפעם בית המשפט העליון כי:

1) מעתה ואילך, ובהסתמך על הנוסח החדש לסעיף 2 לחוקה, אין לחוקק חוקים הנוגדים את ההלכה האיסלאמית.

2) אין לרשות השופטת סמכות להתערב בעבודתה המוגמרת של הרשות המחוקקת באופן רטרואקטיבי, ולכן:

3) החוקים שכבר נחקקו ונכנסו לתוקפם יישארו תקפים, אלא אם ישונו בחקיקה.

בהמשך להישג המשמעותי של מניעת כל חקיקה עתידית שלא תעלה בקנה אחד עם ההלכה, ובהסתמך על הפסיקה דלעיל של בית המשפט העליון, הצליחו התנועות האיסלאמיות גם להביא לסיוג חתימתה של מצרים על ה"אמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה כנגד נשים" (הcedaw), שנוסחה ב1980. ב1981 אשררה מצרים את האמנה אך סייגה את חתימתה על שלושה מסעיפיה (תוך ציון מפורש בנוסח ההסתייגות כי היא נובעת מהתנגשות עם ההלכה האיסלאמית):

סעיף 2: הקובע כי על המדינה לנקוט במדיניות אקטיבית שתבטל כל אפלייה קיימת נגד נשים ותמנע את גלוייה השונים. 

סעיף 16: הקובע כי גברים ונשים זכאים לשוויון זכויות במשפחה 

סעיף 29 (ב): הקובע כי מחויבותה של המדינה לסעיפי האמנה לא תהיה כפופה לעמדתה של מדינה אחרת או מושפעת ממנה.

לסייגים אלו נודעה מאוחר יותר משמעות רבה בדיני המשפחה במצרים. שנה אחר כך הסתייגה מצרים אף מחתימתה על "האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות" (הiccpr) ועל "האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות", (ה icescr). הפעם כבר הייתה ההסתייגות גורפת והתייחסה לכל סעיפי שתי האמנות ("כל עוד הם לא מתנגשים עם ההלכה האיסלאמית").

ההקשר הפוליטי ברקע הדברים היה גם הפעם מאמצי הנשיא החדש חוסני מובארכ – שניצל בעור שיניו בעת ההתנקשות של פעילים איסלאמיסטיים בנשיא הקודם סאדאת – לבסס את שלטונו ולפייס את התנועות האיסלאמיות, וכרגיל על ידי מתן גלולת הרגעה בדמות חיזוק מעמדה של ההלכה. מיד לאחר מכן 'הוקפא' במידה רבה המצב החוקתי במצרים, בשל ההכרזה ארוכת השנים על "מצב חירום".

לאחר מהפכת ה-25 לינואר 2011 התעורר כאמור וויכוח ציבורי סוער באשר לסוגיית מעמדה החוקתי של ההלכה ויחסי הדת והמדינה, שהתמקד בסוגיית סעיף מספר 2 לחוקה. הגישות בנושא נחלקו לשתי עמדות מרכזיות:

האחת היא גישתו של הימין, הכולל את התנועות האיסלאמיות ואת שרידי מפלגת השלטון, ולפיה יש להשאיר את סעיף מספר 2 כלשונו.

השנייה היא גישתו של השמאל, הכולל את התנועות הליברליות והסוציאליסטיות ואת הקופטים, הארגונים הפמיניסטיים וארגוני זכויות האדם, ושלפיה יש לבטל לאלתר את הסעיף, או לחילופין לחזור לנוסח של 1971 (ללא התוספת של הא-הידיעה) או של 1923 (ללא התייחסות להלכה האיסלאמית).

ב11 לפברואר,יום התפטרותו של מובארכ,שבועיים לפני פרסום ההצעה לתיקון החוקה וכחודש לפני משאל העם על אישורה, פורסם באתר "קול הסלף" (של הזרם הסלפי השמרני), גילוי דעת שכותרתו "סעיף 2 לחוקה – בין הפעלה לביטול", ובו נכתב בין השאר כך:

"…שאלה: האם סעיף מספר 2 לחוקה אמנם הגן מפני שחיתות הרשויות? והאם הייתה בו תועלת חקיקתית?

תשובה: הסעיף הזה כבר עמד בפני כל החוקים האסוניים שביקשו לגזור עלינו האמנות הבינלאומיות… כגון פריצות הומוסקסואלית, הפלות וחוקים רבים אחרים…

ולכן אנו מבקשים להפעיל את סעיף 2 לחוקה ביחס לכל החוקים שקדמו לתיקונה [הכוונה לתוספת של הא-הידיעה מ1980. מ.ק.כ], כך שיהיו כל החוקים מתאימים להלכה ומבוססים עליה…ובשים לב לכך שלסעיף זה השפעה רבה על אופי היחסים בין האזרחים למערכת השלטון, וכי מחיקתו תהווה ערעור גמור שלהם – חובה על כלל האומה:

לסרב נחרצות לכל משאל שיבקש להביא למחיקת סעיף מספר 2 לחוקה, יהיה אשר יהיה תוכן הפיתויים המגרים שבסעיפי המשאל האחרים.

לסרב נחרצות לכל תיקון של נוסח הסעיף, ובפרט התיקון הערמומי והצפוי שבמחיקת 'הא-הידיעה'.

לסרב לביטול החוקה הנוכחית, ולתמוך בתיקון הסעיפים שרצוי לתקנם תוך שמירת החוקה עצמה, כערובה לשמירת סעיף 2.

ובמקרה שהחוקה תבוטל ובמקומה יעשו חוקה חדשה שלא תכלול את סעיף 2: לא להצביע למען אישורה – יהיו אשר יהיו הנסיונות לפרוט על מיתרי הרגש – בלא סעיף 2.

ירשנו מצב נתון: עלינו לתקנו, או לפחות לשמור עליו!

אך האם נסכים שידרדרו אותו אף יותר?

לא, ואלף פעמים לא!!"

שלושה ימים לפני המשאל פירסם העיתונאי אחמד אבו זיד מאמר שכותרתו: "סעיף 2 – נשמתה של החוקה", ובו כתב בין השאר כך:

"…הסעיף הזה הוא החשוב בסעיפי החוקה. כיום ישנם עדיין חוקים המהווים עבירה על חוקי ההלכה האיסלאמית, ומן הראוי שנבחן אותם מחדש. זאת במידה ואנחנו באמת מעוניינים להיכנס לעידן חדש, שבו אכן ישררו החירות, הצדק, השוויון וכיבוד זכויות האדם".

הנה לעומת זאת מה שכתבה נוואל א-סעדאווי, הפעילה הפמיניסטית הוותיקה (שישבה בעבר בכלא עקב התנגדותה להסכם השלום עם ישראל), במאמר לרגל יום האשה הבינלאומי:

"…הסעיף הזה גורם לפילוג בין המוסלמים והקופטים. החוקה צריכה להיות אזרחית לחלוטין. צריך להפריד את הדת מהחוקה, מהמדינה ומהחוק. דיני המשפחה צריכים להיות אזרחיים ושווים לכולם. כולנו צריכים להיות שווים בפני החוק, בפני המדינה ובתוך המשפחה. זה הצדק שאותו חרטה המהפכה על דגלה. ולנשים ולקופטים צריכה להיות הזכות להתמודד על כל תפקיד, כולל הנשיאות…"

ואילו סייד אל-קומני, עיתונאי קופטי, כתב :

"…התעקשות האחים המוסלמים על סעיף 2 לחוקה מעידה למה הם מתכוונים כשהם מדברים על דמוקרטיה. אימוץ עקרונות הכופרים רוסו וולטר ומונטסקייה אינו בראש מעייניהם, אלא הזכייה בשלטון וכפייתה של ההלכה…".

תוצאות משאל העם על התיקונים המוצעים לחוקה וביטול תוצאות המשאל באמצעות ההכרזות החוקתיות של מועצת הצבא

משהכריזה הועדה לפיקוח על משאל העם על התוצאות, נחשף ניצחונו הגדול של המחנה הדתי-שמרני. 77.2% מן המצביעים תמכו ברפורמה המוצעת, לעומת 22.8% שהצביעו "לא". בכך הוכח חד משמעית למי יש את היכולת לייצר כח אלקטורלי: אל מול צעירי כיכר השחרור, מעמד הביניים, משתמשי הרשתות החברתיות באינטרנט, הקופטים ( המהווים כ10% מהאוכלוסיה) והשמאל, הופיעה בקלפיות מצרים שהייתה עד אז בלתי נראית, בה מיוצגים הפריפריה, שכונות העוני והמסגדים.

במפלגות ותנועות השמאל הביעו אכזבה והלם מהתוצאות. "קואליציית צעירי מהפכת ה25 לינואר" פירסמה את תגובתה הרשמית לתוצאות:

"התכנית להביא לקיטוב בין-דתי באמצעות המשאל על התיקונים לחוקה הצליחה במידת מה. הכרזנו מלחמה על קו זה, וקראנו לכוחות הפוליטיים להתאחד סביב יעדי המהפכה, שטרם התגשמו, וסביב דמם של החללים, שהאחראים למותם טרם באו על עונשם. ואנו מזהירים כי הקיטוב עשוי עוד להעמיק ולפלג את מצרים, ולאיים על האחדות שנישאה בפי כולנו כשיחדיו דוכאנו בארץ הזאת וכשיחדיו לחמנו כנגד כבלי העוול, הדיכוי, השררה והניצול. ואנו שואלים: איך יתאפשר לנו לדבוק בסיסמת האחדות, בזמן שסעיף מספר 2 לחוקה הישנה מוצא את דרכו אל נוסח המשאל ומעביר את הקו בין ה'כן' וה'לא' באופן המחלק את המחנות בצורה בוטה כל כך? איך נחריש לנוכח הקיטוב הזה שאינו מבטא את ערכי המהפכה, ונתרצה, בשוכחנו כי המהפכה לא הוגשמה וחלק מיעדיה לא הושגו?"

השיח' הסלפי מוחמד חסיין יעקוב, נשא עם היוודע התוצאות דרשה במסגד "אורחת המישרין" בקהיר. הנה חלק ממה שאמר:

"…בעבר היו הסלפים ,זכרונם לברכה, אומרים לרשעים: 'בינינו וביניכם לא יהיו אלא הלוויות. ואילו היום, הם אלה שבאים ואומרים לנו: 'לא יהיו בינינו וביניכם אלא קלפיות'. אז עשינו בינינו לבינם קלפיות, ומה הקלפיות אמרו? 'כן' לדת!… הם רצו להפחיד אותנו, עם כל העיתונאים שלהם והתקשורת שלהם. ועכשיו הם מרעישים עולמות. הם אומרים: 'מה, הדת תיכנס בכל דבר?!' אז אנחנו אומרים להם: כן! הרי אתם אמרתם שהקלפיות יקבעו, והנה, העם אמר כן לדת. לא ככה זה בדמוקרטיה הזאת שלכם?!… הדרך הקלה להיכנס לגן העדן היא רוחב הלב, ולכן אנו אומרים לכל מי שאמר 'לא' – אנחנו לא כועסים עליכם. רק תדעו את מקומכם… ולכל אלה שאומרים: 'מה קורה כאן, איך נמשיך לחיות בארץ הזאת?' בבקשה, אתם חופשיים, שאו ברכה. אם יש לכם ויזות לאמריקה, לקנדה, אתם חופשיים. אבל הדמוקרטיה שלכם אומרת שהעם יחליט. הנה, העם אמר: 'אני רוצה דת'. אז גמרנו, הוא רוצה דת? ניתן לו דת. אנחנו דתיים… מפתיע אותי שהיו כאלה באחים המוסלמים שנתפסו בהתלהבות ל'לא' [הכוונה לחלק מתנועת "צעירי האחים המוסלמים", שמרדו בתנועת האם והצטרפו ל'קואליציית צעירי ה-25 לינואר' מ.ק.כ]. הם אמרו: 'למה לנו חוקה מרוטשת, חוקה מודבקת'. בניי, פה זאת לא סוגייה של חוקה. לב העניין הוא שהאנשים התחלקו ל2 סיעות. זאת של הדת, של כל נאמניה, של כל חכמי הדת, שאמרו: 'אנחנו נאמני הדת, הבה נתקבץ יחדיו כל אוהביה!" ואז כולם התקבצו ובאו, בלי יוצא מן הכלל: אחים מוסלמים, מוסדות הלכתיים, כל הסונים והסלפים, כולם אמרו 'כן'. אבל מהעבר השני באו אנשים אחרים, צורה להם! איזה מין פרא אדם הולך נגד חכמי הדת? נכון או לא?! אפילו אם אתה משוכנע שבחוקה הזאת יש 60 פורענויות… אל תפחדו, גמרנו, הארץ שלנו".

לאחר המשאל נכנסה מצרים לתקופת מעבר שהלכה והתארכה. תקופת המעבר עמדה בסימן מאבק עיקש ומתמיד של הציבור המצרי נגד מועצת הצבא, ששימשה הן כרשות מבצעת והן כרשות מחוקקת, ניסתה לצמצם את החירויות האזרחיות ולעכב ככל האפשר את מסירת המפתחות לידיים אזרחיות, והשתדלה לשמר ככל הניתן את שרידי המשטר הקודם ומנגנוניו השונים. לאורך תקופת המעבר פרסמה מועצת הצבא מספר רב של "הכרזות חוקתיות", שלמעשה הוסיפו סעיפים רבים (וביטלו רבים אחרים) לנוסח שאושר במשאל העם –  מבלי שהדבר הובא כלל לאישור העם, ולפיכך גם בסתירה גמורה לאחד משמונת הסעיפים המתוקנים שאושרו במשאל.

הוויכוח על אופן כתיבת החוקה ועל "עקרונות היסוד העל חוקתיים"

לקראת הבחירות לפרלמנט שנערכו בסוף השנה שעברה, ולאור מתווה הרפורמה שהוסכם עליו בתחילה, ביקשה מועצת הצבא לחשק את המפלגות ולשמר מבעוד מועד את שליטתה במוסדות המדינה, ואת השפעתה על החוקה העתידית.

הצבא הגיש למפלגות מסמך המפרט את המתווה המוצע לשם גיבוש החוקה החדשה, ומסמך נלווה ובו "עקרונות יסוד על חוקתיים" שאמורים להוות את המסגרת הרעיונית לה. על פי המסמך היה אמור להתנהל הליך גיבוש החוקה בהתאם לשלוש הנחיות:

א. הפרלמנט שיתקבל כתוצאה מן הפרוצדורות האלקטוראליות ימנה ועדה לניסוח החוקה החדשה. הוועדה תורכב מ-100 חברים, אבל הפרלמנט יהיה חייב לבחור אותם לפי המתכון הבא:

20 חברי פרלמנט, באופן שייצג את היחס בין מועמדים מפלגתיים ובלתי-מפלגתיים ואת יחסי הכוחות בפרלמנט. 15 פרופסורים מכהנים מן האוניברסיטאות שהפרלמנט יבחר מתוך רשימת מועמדים שתציג בפניו המועצה להשכלה גבוהה, ושחמישה מתוכם יהיו חייבים להיות פרופסורים למשפט חוקתי. 15 נציגים של האיגודים המקצועיים שהפרלמנט ימנה בהתייעצות עם ראשי האיגודים. 10 אנשי ציבור מתוך רשימת מועמדים שיעמיד הצבא. 5 נציגים של איגודי עובדים שהפרלמנט יבחר מתוך רשימת מועמדים שיגבשו האיגודים. 5 איכרים מתוך רשימות מועמדים שיעמידו התאחדויות האיכרים. 5 נציגי עמותות ללא מטרות רווח. 4 משופטי בית המשפט העליון לחוקה. 4 משופטי בית המשפט לביקורת. 3 נציגי פרקליטות המדינה. 2 נציגים מטעם הרשות המשפטית לביקורת האוצר. 2 נציגים מטעם המוסד לביקורת המדינה, שהפרלמנט יבחר מתוך רשימת מועמדים שתוצג לו. נציג של לשכות המסחר. נציג של התאחדות התעשיינים. נציג של המגזר העסקי. נציג של המועצה הלאומית לזכויות האדם. חבר המועצה העליונה של הצבא. חבר המטה הכללי של המשטרה. נציג של התאחדות הספורט המצרית. נציג אגודות הסטודנטים. נציג "אל-אזהר" (המועצה הדתית האסלאמית). נציג הכנסייה.

על פי המתכון הזה, יכולתן של המפלגות להשפיע על נוסח החוקה החדשה הייתה אמורה להצטמצם, כיוון שחלק ניכר מהממונים לוועדה יהיו אנשי המנגנונים של המשטר הקודם או נאמני הצבא.

וכך, במסווה של "מינוי ועדה" על ידי הפרלמנט ניסתה מועצת הצבא להפקיע עוד כוח מן המפלגות (בנוסף לכל מיני פילטרים שמועצת הצבא ניסתה להציב על הכוח האלקטוראלי שהמפלגות יצברו בקלפיות, ושבזמנו בוטלו לאחר מחאות עזות שבהם נהרגו עשרות אזרחים. לאחרונה חזרה מועצת הצבא ופיזרה את הפרלמנט, כיוון שהוא איננו מתיישב "חוקתית" עם המתווה שבוטל בזמנו).

ב. הצבא היה מעוניין להוסיף ולעגן את שליטתו בתהליך גיבוש החוקה, ולכן הכפיף אותה ל"עקרונות היסוד העל חוקתיים":

במידה ומועצת הצבא תמצא שסעיף כלשהו בטיוטת החוקה שתגבש הוועדה עומד בסתירה לעקרונות היסוד החוקתיים, היא תורה לה לקיים דיון חוזר בסעיף. במידה ולאחר הליך הבחינה המחודש עדיין תהיה למועצת הצבא הסתייגות, היא תעביר את הדיון בסעיף לבית המשפט העליון לחוקה, והרכבו יכריע סופית באשר לנוסח.

הצבא הגיש לפיכך למפלגות, בנוסף למסמך המפרט את המתווה המוצע לשם גיבוש החוקה החדשה, מסמך נלווה ובו "עקרונות יסוד חוקתיים", שאמורים היו להוות את המסגרת הרעיונית לחוקה. מתוך עשרת עקרונות היסוד החוקתיים שניסח הצבא, היו כמה שעוררו מחלוקות קשות. "עקרון היסוד העל חוקתי" מספר 2, שהיווה למעשה וריאציה על סעיף מספר 2 לחוקה הישנה שאושר במשאל העם, היה אחד מהם. זה היה הנוסח שביקשה לכפות מועצת הצבא:

האסלאם דת המדינה, והערבית שפתה הרשמית, ועקרונות ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה. ולמי שאינם מוסלמים החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים.

זוהי בעצם גירסה מרוככת של סעיף 2 לחוקה הישנה, שכמובן מסמל את מרכזיותה של ההלכה ומגדיר אותה כאלמנט החשוב ביותר במדרג החקיקתי. לאחר סילוקו של מובארכ נערך משאל בו התבקש הציבור לאשרר או לדחות מספר תיקונים לנוסח החוקה הישנה. על פי נוסח המשאל דאז, נותר סעיף 2 ככתבו וכלשונו: "האסלאם דת המדינה, והערבית שפתה הרשמית, וההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה". היחס אל סעיף 2 היווה את הנושא המרכזי בדיון הציבורי שהתקיים לקראת המשאל, ולמעשה הפך הסעיף לקו פרשת המים בין מחנה ה"כן" ומחנה ה"לא". תוצאת המשאל שאישרה ברוב גדול את ההצעה לימדה על התמיכה בנוסח הסעיף ועל כוחו של המחנה הדתי.

המחלוקת נגעה לתוספות: "…ועקרונות ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה. ולמי שאינם מוסלמים החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים".

הקדמת המילה "עקרונות" נועדה לאפשר לבית המשפט העליון לפרש את הסעיף באופן התואם את תפישת הזרם הרפורמי ביותר של תנועת האחים המוסלמים – תפישה הגורסת כי יש לחדש את המסורת הפרשנית של חלק מן ההוגים בני התקופה האנדלוסית, שעל פיה חקיקה הלכתית אין פירושה כפיית המצוות ההלכתיות אלא יצירת מנגנונים ותנאים אשר יוכלו – בהתאם לנסיבות ולרוח הזמן – לממש את העקרונות שאותם ביקשה ההלכה להגשים, ושעל פי אותה הפרשנות הינם החירות, הצדק והשוויון. הפרשנים הרפורמים בני זמננו מטעימים כי פירושו של דבר הוא ש"יישום ההלכה" יתבטא בבניית מנגנונים דמוקרטיים על פי הדגם של הפרדת רשויות ובכפוף למגילת זכויות חוקתית ליברלית (אך מבלי להפריד את הדת מהמדינה).

הזרמים השמרניים ראו בשינוי הזה בנוסח מחטף של תוצאות משאל העם ביחס לסעיף 2. בנוסח ה"מוקפא" של הסעיף כתובה למעשה היסטוריית המאבק של אותם זרמים, אשר במשך 80 שנה עמלו לשדרג את כוחה הפוליטי של ההלכה, שמצוותיה מהוות מבחינתם את תמציתו של כל משטר צודק. ואילו הסיומת החדשה שהוסיף הבצא לסעיף נוגעת, כביכול, רק למי שאינם מוסלמים, וגם היא מקובלת על הזרמים הדתיים הרפורמים. אבל תומכי הזרמים השמרניים יותר התנגדו לה נחרצות, כיוון שגם ממנה עשוי להשתמע שלהלכה (במובנה ה"לא פרשני") תהיה נגיעה בעיקר לדיני משפחה או לעניינים הקשורים בתחום סמכותה הישירה של הדת.

הם חששו כי משמעות הדבר היא המשך "הקפאתו" של סעיף 2, ודחייה נוספת של חלומם בדבר "הפעלתו". הם גם חששו שהתוספת תביא להנצחת הימצאותם של משקאות אלכוהוליים בתחומי המדינה. במצב שאותו הם רואים בעיני רוחם, שבו מכירת משקאות אלכוהוליים למוסלמים תהיה אסורה, עלול הדבר להקשות על האכיפה.

הבחירות לפרלמנט התקיימו לבסוף ללא הסכמה בדבר "עקרונות היסוד העל חוקתיים", והוויכוחים ביחס למסגרת העקרונית לחוקה ולאופני ההכרעה בדבר תוכנה נותרו בעינם גם לאחריהן.

מינוי הוועדה לניסוח החוקה על ידי הפרלמנט, וההסכמה שהושגה על נוסח סעיף 2 המחודש

לאחר שנבחר הפרלמנט הסכימו המפלגות על הרכב ועדה לניסוח החוקה החדשה. הרכב הוועדה שנבחר על ידי הפרלמנט היווה פשרה בין המתכון שהציעה מועצת הצבא להרכב הוועדה, ובין התפישה לפיה הפרלמנט אמור לפקח על תהליך כתיבת החוקה ללא "פילטרים" שמעניקים משקל בלתי פרופורציונאלי למועצת הצבא ולמנגנוני המשטר הקודם.

מחצית מחברי הוועדה שהרכיב הפרלמנט מייצגים, באופן פרופורציונאלי, את כוחן של המפלגות בפרלמנט הנבחר, ורק מחצית מייצגים את הממסד הישן וגורמים אזרחיים נוספים (כגון איגודי עובדים). זאת לעומת המתכון שהציעה מועצת הצבא, שלפיו רק 20% מהנציגים בוועדה יהיו מטעם המפלגות, וכמחצית מהנציגים ימונו ישירות על ידי מועצת הצבא או מקרב מנגנוני המשטר הקודם.

מועצת הצבא מעולם לא הכירה בוועדה שהקים הפרלמנט, אבל רוב עצום בציבור ובפרלמנט (שפוזר בינתיים ואולי יכונס מחדש), וגם הנשיא הנבחר החדש, רואים בה את הוועדה החוקית שתכתוב את החוקה. ראוי לציין שהנוסח החדש של סעיף 2 (שתכף נזכיר מהו וננתח את משמעויותיו) צפוי להיות מקובל בהחלט על מועצת הצבא, ויש הטוענים שהדחיפות של המפלגות להגיע כעת להסכמה ביחס לסעיף נועדה להגמיש את עמדות הצבא בנושאים אחרים אשר נתונים במחלוקת בין הצבא למפלגות, כגון שאלת פיזורו / כינוסו מחדש של הפרלמנט ועוד מספר נושאים בוערים.

אתמול כאמור הגיעו נציגי הוועדה להסכמה (ברוב עצום) על שימורו של סעיף 2, בווריאציה המבוססת למעשה על הנוסח שהציעה בזמנו מועצת הצבא –  תוך הכנסת מספר תיקונים חדשים.

זהו כאמור הנוסח המתוקן של סעיף 2 שאותו מציעה כעת הוועדה:

האסלאם דת המדינה, והערבית שפתה הרשמית, ועקרונות ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה. ומועצת אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה. ולנוצרים וליהודים החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים, ולבחור את מנהיגותם הרוחנית.

כדאי אולי להמחיש את ההתפתחות, המאבקים והתהליכים שחלו ביחס לנוסח הסעיף מאז המהפכה (תוספות שמועצת הצבא ביקשה להוסיף לנוסח של החוקה הטרום מהפכנית מובאות בסוגריים. התוספות החדשות שוועדת החוקה מבקשת להוסיף לנוסח שהציעה מועצת הצבא מסומנות בקו תחתון. מחיקות מצוינות באמצעות קו פוסל):

האסלאם דת המדינה, והערבית שפתה הרשמית, ו(עקרונות) ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה. ומועצת אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה. ולמי שאינם מוסלמים / ולנוצרים וליהודים (החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים) ולבחור את מנהיגותם הרוחנית.

הנוסח הזה מייצג ניסיון לשמר את עיקרי סעיף 2 ואת צורתו, הנחשבים לכמעט מקודשים על ידי מרבית המצרים, תוך הכנסת תיקונים שיאפשרו לכלל הזרמים, כולל אלו החוששים מאוד מן הסעיף, לחוש כי נעשה מאמץ להתחשב בצרכיהם ולמתן את חששותיהם.

התוספת "ועקרונות" מרככת כאמור את הסעיף ומותירה מרחב ניכר לפרשנות הלכתית, כולל פרשנות רפורמית.

התוספת החדשה, "ומועצת אל – אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה" פועלת בשני כיוונים. מחד, מדובר בשיפור מבחינת הזרמים הדתיים השמרניים ביחס לנוסח שהציעה מועצת הצבא, כיוון שפירוש ההלכה עצמה לא יינתן בידי בית המשפט העליון לחוקה, אלא בידי ערכאה דתית מקובלת, ובית המשפט העליון יפסוק רק באשר לאופן איזונו של "המקור המרכזי לחקיקה" עם יתר המקורות (ויוכל גם ככל הנראה לקבוע מהם אותם מקורות נוספים). מאידך, מועצת אל- אזהר נחשבת למייצגת קו דתי מתון יחסית, גם אם לא רפורמי, ובנוסף לבעלת קשרים אמיצים עם מועצת הצבא ושרידי המשטר הקודם –  העובדה הראשונה תקל במקצת על חילונים ועל בנות ובני המיעוט הקופטי לבלוע את הגלולה, השנייה אמורה להקל על מועצת הצבא לבלוע את שלה.

המחיקה של המילים "ולמי שאינם מוסלמים" והחלפתן ב"ולנוצרים וליהודים", אולי נועדה מצד אחד לשפר את תחושתם של הקופטים ושל דעת הקהל העולמית באשר לנוסח (בשל האזכור המפורש של המילה נוצרים והאזכור הכה סקסי של המילה יהודים), אבל בד בבד מטרתה היא לרצות את הזרמים השמרניים על ידי הוצאתן למעשה אל מחוץ לחוק של כל הדתות הנחשבות ללא מונותיאיסטיות (למשל בודהיזם).

ההמשך "החופש לנהוג על פי הלכותיהם הדתיות ביחס לדיני המשפחה ולענייניהם הדתיים" הוא כמובן עצם העניין, והסיומת החדשה שנוספה לו, "ולבחור את מנהיגותם הדתית", אמורה להוות תעודת ביטוח נוספת לקופטים בדבר עצמאותם הדתית וההלכתית, ולהבטיח לראשי הכנסייה הכרה ומעמד אוטונומי בממסד הדתי, שיצמצם את האפשרות להפעיל עליהם לחץ פוליטי.

صور جامع الازهر بالقاهره - صور جامع الازهر الشريف

מסגד אל-אזהר בקהיר

התגובות במצרים לנוסח החדש שמציעה הוועדה

שיח' אל –אזהר, אחמד א-טייב, אמר אתמול כי הנוסח החדש הוא "מופת של הסכמה בין כלל הכוחות הפוליטיים במצרים, והיא סוגרת את הדלת על האפשרות של מלחמת אחים… השמירה על סעיף 2 היא אחריותנו כלפי האל והאומה".

מרבית המפלגות והזרמים בירכו על ההסכמה, והציגו אותה כפשרה הכרחית שמסירה את המכשול הגדול ביותר בדרך לגיבוש החוקה המוצעת החדשה והבאתה למשאל העם.

לעומת זאת, כמה ממנהיגי הזרמים הסלפיים האולטרא – שמרניים (המהווים לפחות שליש מן האלקטורט במצרים), הביעו מורת רוח על שלא נתקבלה עמדתם, שלפיה יש לוותר על הוספת המילה "עקרונות" (על מנת שהנוסח יישאר בגרסתו המחייבת יותר –  "ההלכה האסלאמית המקור המרכזי לחקיקה"). הם הצהירו שיקראו לתומכיהם להצביע במשאל העם נגד אישור הצעה לחוקה שתכלול את הנוסח החדש, במידה והמילה "עקרונות" לא תימחק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: